מוחמד עבדאלקאדר ושות' בע"מ ואח' נ' טפחות

החלטה

בבקשה לסילוק התובענה על הסף

מבוא

החלטתי זו נוגעת לבקשת הנתבעים לסילוק התובענה על הסף כאשר בפיהם שלל טענות, ואלה הם, על קצה המזלג:

ראשית, ביקשו להורות על דחיית התובענה מחמת חוסר סמכות מקומית וזאת מכוח תניית שיפוט מקומית ייחודית הקיימת בהסכם שנעשה בין הצדדים; לחילופין, ביקשו להורות על העברת הדיון בתובענה לבית המשפט המוסמך הוא בית המשפט בתל – אביב;

לחילופין, ביקשו את בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו על פי תקנה 100(1) ותקנה 101(3) ולהורות על סילוק התובענה על הסף וכאן העלו טענות מספר: ויתור ומניעות, השתק שיפוטי, שימוש לרעה בהליכי משפט וכן העדר עילה, והכל כמפורט בהרחבה בבקשה המונחת בפניי.

במקביל, עתרו המבקשים להאריך את המועד להגשת כתב הגנה ותגובה לבקשה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל כך שזה יוגש תוך 30 יום מיום מתן החלטה בבקשה לסילוק התובענה.

הבקשה הועברה לתגובת המשיבים ואלה בתורם התנגדו לבקשה על כל רכיביה מהנימוקים המפורטים באותה תגובה. המבקשים בתשובתם לתגובה, חזרו על עמדתם וביקשו את בית המשפט להיעתר לבקשה.

בית המשפט מצא לנכון וזאת טרם מתן החלטה בבקשה לזמן את הצדדים לדיון כאשר התבקשו הם למקד את טענותיהם בשאלת הסמכות המקומית - תניית השיפוט.

בדיון בפניי מיום 23.01.14 פרסו הצדדים את טיעוניהם וכל צד חזר על עמדתו הוא.

אדון תחילה בבקשה לדחיית התובענה מחמת חוסר סמכות מקומית.

רקע עובדתי

משך תקופה ארוכה שררו בין התובעת 1 (להלן: "התובעת") לבין הנתבע 2 (להלן: "הבנק" ו/או "הנתבע") יחסי בנק לקוח במסגרתם ניתנו לתובעת שירותים מגוונים ואשראי . על רקע הפרות התחייבויותיה של התובעת כלפי הבנק – לטענת הבנק המוכחשת על ידי התובעים – החליט הבנק בתחילת שנת 2006 להעמיד את כלל האשראים שהועמדו לתובעת לפירעון מיידי.

בין הצדדים התנהלו מספר הליכים ובין היתר מונה הנתבע מס' 1 ככונס נכסים על פי צו כינוס על נכסים שונים אשר הועמדו לבנק כבטחונות.

על רקע ההליכים המשפטיים השונים אשר היו בין הצדדים, התנהל משא ומתן ארוך ומורכב אשר הבשיל בסופו של יום לידי הסכם פשרה (הוא נספח ח' לכתב התביעה). הצדדים פעלו על פי הסכם הפשרה משך תקופה ואולם, בשל הפרות יסודיות רבות מצד התובעת - כך לטענת הנתבעים - , בוטל הסכם הפשרה וכפועל יוצא, חודשו ההליכים במסגרת תיק ההוצאה לפועל.

מכאן, התביעה בה עסקינן במסגרתה עותרים התובעים להצהיר כי זכויות החכירה בנכס המקרקעין המצוי במרכז המסחרי בנצרת עילית – הוא הנכס נשוא המחלוקת בתובענה זו, הינן בבעלות הרוכשים וכי זכותם נקייה מכל שעבוד או זכות צד ג' או מגבלה כלשהי (למעט כמצוין באישור הזכויות) וכי הנתבעים מנועים מלממש את הנכס, במסגרת הליכי הוצאה לפועל למימוש השעבוד. זאת הם מבססים על חוזה מכר משנת 94 ממנו עולה כי התובעת, בהסכמת הבנק, מכרה לתובע מס' 2 ואחיו את הזכויות באותו נכס והעסקה הושלמה ועל כן, נכס זה אינו כלול בנכסי התובעת המשועבדים – ראה סעיפים 5 - 14 לכתב התביעה.

טיעוני הצדדים

לטענת הנתבעים - הם המבקשים - התביעה כולה נסובה סביב נכס מקרקעין אשר הצדדים חתמו על הסכם פשרה מפורט ביחס לזכויותיהם בו. אותו הסכם פשרה כולל תניית שיפוט ייחודית המורה כי "...הסמכות המקומית לדון בכל עניין הקשור להסכם זה תהיה אך ורק לבית משפט בתל – אביב" (סעיף 16.10 להסכם הפשרה).

לדידי הנתבעים, מיום חתימת הסכם הפשרה נחתכות זכויות הצדדים ביחס לנכס על פי הסכם הפשרה. הגם שההסכם בוטל, ישנם סעיפים מתוכו שנותרו בתוקפם, ובין השאר נותר בתוקפו סעיף הסמכות המקומית הייחודית.

מכאן, ובהסתמך על הסכמת הצדדים ומכוח תקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, הסמכות המקומית לדון בתביעה נתונה לבית המשפט בתל – אביב. לאור זאת, עתרו הנתבעים לדחות את התביעה על הסף בהתאם לתקנה 101(א)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי או לחילופין, להעביר את הדיון בתובענה לבית המשפט המוסמך בהתאם להוראות סעיף 79 לחוק בתי המשפט.